ניסימי נפלאות ואוכל

בכל אזכרה שיש לנו במשפחה, בין תיאומי השעות והמקומות, תמיד יש שאלה אחת שחוזרת תמיד: מה הכנת לאזכרה? ועל אף שלכל אזכרה במשפחה יש את המאכלים הקבועים שלה (וודקה קפואה, פשטידת תפוחי אדמה ודג מלוח באזכרה של אבא של שלומית; גרגרי חומוס, פול וקוסקוס חריף עם גזרים באזכרה של סבתא רותי; חריימי, לחם וקוסקוס באזכרה של סבא ניסים), אין אזכרה שלפניה לא נדבר על מה מכינים, ואחריה לא נדבר על איך יצא. באזכרה עצמה אנחנו ממלאים קעריות וצלחות, אוכלים וזוכרים, צוחקים ובוכים ואוכלים, ומתגעגעים ואוכלים עוד משהו קטן, ומספרים על הפעם ההיא ששכחו לשים תיבול על הפולים, על פרוסה של לחם אחיד עם פלפל שחור גרוס, או על החריימי החריף של סבתא שאי אפשר היה להפסיק לאכול בעיניים דומעות מחריפות.

אכילה, בסופו של דבר, היא פעולה של היזכרות, וכמוה גם הבישול. בכל רגע שבו מישהי אוכלת סנדוויץ' מקופלים כל אלפי הסנדוויצ’ים שהכינו לה בתור ילדה לבית הספר; ובכל סיר קציצות שמישהו מעמיד יש זכרונות מדורות על גבי דורות שהעמידו את סירי הקציצות הללו והאכילו בהם את האנשים שהם אוהבים, וכולם התייצבו ובאו ונעמדו מאחורי כתפו של המבשל, רק כדי לוודא שהוא נותן לרוטב להצטמצם לפני שיכניס את הקציצות, ושלא ישכח לסחוט חצי לימון פנימה בסוף, כי זה מה שנותן את כל הטעם.